New in Dublin

Hi guys,

I got some very angry notes writing the last post in Hebrew, I just wasn't in the right mood to write those stuff in English. Anyways it's just telling how sad I was leaving my family and friends behind and carrying my whole life in only 3 big suitcases.

As for now I'm much better. Since I got to Dublin things are going pretty well. The city is just as I remembers it. Cozy, welcoming and very beautiful. The vibes in the city are so great. It reminds me of Tel Aviv that I like so much.

Being lucky enough to land into a constant residence is much blessed. I arrived and my flatmate my beloved Ruth is not here yet. Leaving me a very detailed manual to operate everything in the house was essential as things are so much different than they are in Israel. It's nice and scary at the same time. As some of you might know me I am a person of changes. This is my kick. I love it sooo much. And this is probably the biggest change I ever had in my life.
Not yet realizing all its aspects for the moment it's wonderful.

Since I got here I was mostly busy with finding myself around the flat and the city. Having very few friends here (for the time being) gives me the time for myself. Getting up relaxed in the mornings, reading, shopping, cooking food are the privileges of the moment. Surely when I start working time will become a rare resource.

Going to the immigration office and queuing for more than 3 hours reminded me that for the time being I'm temporary in this country. I'm no different than the other foreings that arrived here for work.

Battery on my laptop is running low and lazy me I wont go upstairs to fetch the charger I will say Shalom.

I made a special folder for pics I will take here...

Dublin

xxx
alon,
Dublin

On my way to Dublin (hebrew)

אני יושב עכשיו במטוס ולא תאמינו אבל אני בוכה. עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שבכיתי וזה מאוד משחרר.
אני עדיין לא יודע למה בדיוק אני בוכה, אני מאמין שזה שילוב של כמה דברים...
אני כבר מאוד מתגעגע לכולם. למשפחה, לחברים ולכל מה שהכרתי 22 שנים. זה אולי נשמע קיטשי אבל זו האמת.
יכול להיות מאוד שאם הייתי יודע מראש שככה אני הולך להרגיש, כנראה שהייתי מוותר על כל החוויה מראש. ואולי עדיף שלא ידעתי, כי עמוק בפנים אין לי ספק שזה צעד מאוד מאוד חשוב וחוויה. היה לי שבוע מאוד קשה. כל מי שמכיר אותי יותר מיום אחד יודע שאת הרגשות האמיתיים לא רואים אצלי כ"כ מהר. כמו אבא שלי. זה טוב אבל זה גם רע - ועם זה אני צריך לחיות.

לא ציפיתי למכתבי פרידה מהאנשים שהכי חשובים לי בעולם - זה משהו שלא קרה לי וזה נוגע בי ומעציב אותי וגורם לי לבכי של צער מעורב עם שמחה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שהעצב והגעגועים יתמתנו עם הזמן, זה גורם לי להפסיק לבכות מדי פעם. ואז אני שוב חושב על זה ומבין שאין מקום כמו הבית. עוד שעה וחצי אני כבר נכנס לדירה החדשה שלי. ייקח לי זמן אם בכלל יקרה לקרוא לזה בית.
כי נכון לעכשיו בית יש לי רק אחד. ורק במקום אחד. ישראל.
החיים שלי מורכבים מהרבה אנשים שמאוד חשובים לי. ואני מאמין שלרובם אני חשוב באותה המידה. התקופה שאבלה רחוק מכולם היא תקופה שאף פעם לא אוכל להחזיר אחורה ואני מאוד מקווה שאף-פעם גם לא ארצה.
שאלו אותי הרבה פעמים מתי אני חוזר? כמה זמן אני מתכנן להיות בחו"ל?
האמת היא שאני ממש לא יודע. אבל אני כן יודע שלהרפתקה הזו יש כמה מטרות עיקריות - החוויה, הקריירה ועוד כמה בדרך.
החוויה נגמרת די מהר. בייחוד שהחוויה הזו לא כוללת את האנשים שאני הכי אוהב. ואז זה לא כזה כיף.
שאר הדברים צריכים להיות באמת יוצאים מגדר הרגיל כדי להשאיר אותי באירלנד (או בכל מקום אחר) יותר מדי זמן. כרגע אני לא רואה שום דבר כזה בפתח.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אחד שבד"כ עושה מה שבא לו. בדרכי דיפלומטיה ובלי לשבור את הכלים - אבל עדיין הייתי עושה כל מה שרציתי.
היום אני מבין יותר מתמיד שההחלטות שאני עושה משפיעות מאוד על האנשים שסובבים אותי.
אני מרגיש עכשיו ובטוח שבכל לילה, לפני שאלך לישון, אבדוק עם עצמי האם היום שעבר בלי כל מה שהשארתי מאוחר מקדם אותי לאנשהו (לא רק קריירה!) ובכל בוקר שאקום אני אזכיר לעצמי שבעצם השארתי הרבה מאחורה והיום אהיה חיוני מאי-פעם. אני לא מתכוון להלחיץ את עצמי אלא רק לזכור. את כולכם.

אוהב
אלון